כאשר השמיים נפלו.
עודכן: לפני 3 שעות
יש רגע שבו החיים שלך מתפצלים לשני חלקים:
לפני שהגוף שלך הפסיק להרגיש כמו בית.
ואחרי.
אם אתם חיים עם טרשת נפוצה, פיברומיאלגיה, עייפות כרונית, תסמינים אוטואימוניים, כאב כרוני או מצב אחר ששינה את האופן שבו אתם מתנהלים בעולם, אתם כנראה יודעים בדיוק למה אני מתכוון.
יום אחד, אתה חי את חייך.
ואז פתאום, הגוף שלך עושה דברים שאתה לא מבין.
אתה מותש מעבר לכל מילים.
אתה סובל מכאבים.
אתה מפחד.
אתה מתחיל לחפש.
רופאים. מומחים. בדיקות. גוגל. פורומים. חברים. מטפלים. דעות.
לכל אחד יש מה לומר.
ומשום מה, אתם עדיין נשארים לשאול:
במי אני סומך?
מי באמת מבין את זה?
לאן אני הולך מכאן?
אני מכיר את התחושה הזו כי חייתי אותה.
אובחנתי כחולה טרשת נפוצה לאחר שגופי כבר היה במצב של הידרדרות במשך זמן רב.
היו תקופות שבהן מצבי הפיזי החמיר ביותר.
ומה שהדהים אותי כמעט כמו מה שקורה לגוף שלי היה כמה לבד הרגשתי בתוך התהליך.
אף אחד לא נתן לי מפה.
אף אחד לא ישב לידי ואמר:
"הנה כל האזורים שכדאי לבדוק."
אף אחד לא חיבר לי את הנקודות.
אז התחלתי לחבר אותם בעצמי.
חקרתי.
שאלתי.
עשיתי ניסויים בזהירות.
הקשבתי לגוף שלי.
למדתי על תזונה, לחץ, מערכת העצבים, טראומה, שינה, תנועה, טבע, חשיפה לקור, נשימה, בריאות רגשית והסביבות בהן אנו חיים.
המשכתי לשאול שאלה אחת:
מה אם הגוף שלי לא פשוט בוגד בי?
מה אם זה מתקשר?
מה אם התסמינים אינם הסיפור כולו?
באופן אישי, מעולם לא הרגשתי בנוח להגדיר את עצמי אך ורק באמצעות המילה מחלה.
זה לא אומר שאבחנות אינן אמיתיות. הן כן.
זה אומר שרציתי להסתכל לעומק.
רציתי להבין מה הפך להיות לא מווסת בגוף שלי, מה מפעיל לחץ על המערכת שלי, ומה אני יכול לשנות.
בשבילי, גוף ונפש אף פעם לא היו שני דברים נפרדים.
טראומה משפיעה על הגוף.
פחד משפיע על הגוף.
לחץ כרוני משפיע על הגוף.
שינה משפיעה על הגוף.
אוכל משפיע על הגוף.
הסביבה שלנו משפיעה על הגוף.
אהבה משפיעה על הגוף.
אובדן משפיע על הגוף.
וריפוי, מניסיוני, דרש ממני להסתכל על חיי כמכלול.
בחרתי בדרך שבמרכזה גישות טבעיות ואלטרנטיביות.
לא הייתה שום ערובה.
לא הייתה שום ודאות.
היו רגעים רבים שבהם היה קל יותר להיכנע לפחד.
אבל משהו בתוכי סירב.
האמנתי בטבע עם כל מה שהיה לי.
האמנתי שהגוף יכול להשתנות.
האמנתי שהמערכת האנושית אינטליגנטית יותר ממה שאנחנו לפעמים מייחסים לה קרדיט.
והמשכתי הלאה.
לא משנה מה.
זוהי, מבחינתי, אמונה.
לא מעמידים פנים שהכל בסדר.
לא מכחיש את המציאות.
לא להאמין בניסים בלי לעשות כלום.
אמונה היא להמשיך לחפש גם כשאתה מותש.
זוהי בחירה בסקרנות במקום בחוסר תקווה.
זה לקום שוב אחרי שהחיים הפילו אותך למטה.
והחיים הפילו אותי יותר מפעם אחת.
עברתי אתגרים אישיים עצומים.
חייתי שנים של מלחמה וחוסר יציבות.
חוויתי אובדנים ששינו אותי עמוקות.
לפני מספר חודשים איבדתי את הכלב שלי - אחת האהבות העמוקות ביותר בחיי.
היו רגעים שהרגשתי שאיבדתי כמעט הכל.
אבל לא איבדתי את החלק בי שהמשיך לחפש את החיים.
היום, אני בן 44.
אנשים לעתים קרובות מופתעים כשאני מספר להם את גילי.
וכן, זה גורם לי לחייך.
אבל להיראות צעירה יותר זה לא ההישג שהכי חשוב לי.
ההישג האמיתי הוא לדעת מה הגוף שלי ואני שרדנו יחד.
לדעת איפה הייתי פעם.
ולדעת איפה אני עומד היום.
זו הסיבה שיצרתי את המרחב הזה.
כי כשהייתי במצב קשה, נואשות רציתי שמישהו שחווה משהו כזה באמת ידבר איתי בכנות.
לא מעמדת ישיבה.
לא רק מספר לימוד.
לא עם הבטחות ריקות.
אבל מניסיון אישי.
רציתי שמישהו יגיד:
"אני מבין כמה זה מפחיד."
הנה מה שלמדתי.
הנה מה שעזר לי.
הנה כמה שאלות שכדאי לכם להתחיל לשאול."
זה מה שאני רוצה שהבלוג הזה יהפוך להיות.
אדבר על הגישות שבחנתי.
הטעויות שעשיתי.
הדברים שהלוואי והייתי יודע מוקדם יותר.
תזונה.
מערכת העצבים.
טראומה.
להדגיש.
עבודת נשימה.
חשיפה לקור.
תנועה.
טבע.
בעלי חיים.
ריפוי רגשי.
מתרגלים.
מחקר.
ושיחות עם אנשים שעשויים לעזור לנו לראות את הבריאות מנקודת מבט רחבה יותר.
אני לא כאן כדי לומר לך להתעלם מתרופות.
אני לא כאן כדי לומר לכם שהדרך שלי תניב את אותה התוצאה עבור כולם.
ואני לעולם לא אבטיח לאף אחד תרופה.
מה שאני כאן כדי לומר הוא זה:
אל תפסיקו לשאול שאלות.
אל תאפשרו לאבחון להפוך לזהות שלכם כולה.
אל תניחו שההסבר הראשון שאתם מקבלים הוא הרובד היחיד שכדאי לחקור.
ואל תזלזלו בכמה יכול להשתנות כשאתם מתחילים להסתכל על הגוף שלכם, מערכת העצבים שלכם, הסביבה שלכם וחייכם כמערכת אחת מחוברת.
אם אתם קוראים את זה בזמן שאתם שוכבים במיטה וסובלים מכאבים...
אם אתם מותשים…
אם אתם מפחדים…
אם את/ה מרגיש/ה שאף אחד לא מבין/ה מה קורה לך...
אני רוצה שזה יהיה אחד המקומות שבהם תרגיש פחות לבד.
המסע שלי התחיל עם שאלה אחת:
מה הגוף שלי צריך ממני עכשיו?
השאלה הזו שינתה הכל.
והבלוג הזה מתחיל שם.